בספטמבר 2011 עזבתי הכול ועברתי לגור בברצלונה. אמנם אני מטייל בעולם לא מעט, תמיד עם קוצים בתחת אחרי כמה חודשים באותו מקום, והחברים הקרובים כבר שנים טוענים שאני בעצם בדואי, אבל בכל זאת הצעד הזה היה שונה מכל נסיעה אחרת. החלפתי בסיס.
הרעיון לעבור לגור במדינה אחרת נבט כבר לפני כמה שנים טובות. לא זוכר רגע מסוים, ואולי זו הייתה תחושת בטן שתמיד הייתה לי, ידיעה ברורה שהאפשרות שלא תתממש לא באה בחשבון. אחרי הרבה טיולים בעולם, הייתי חייב לנסות גם להכות שורשים במדינה חדשה. אני גם לא זוכר בדיוק איך נבחרה דווקא ברצלונה; בעבר ניסיתי לעשות רציונליזציה לבחירה הזו - מדינה שאני דובר את השפה שלה, עיר ליד הים וכו', והכול נכון - אבל גם זו נראית לי היום בחירה טבעית שהגיעה קודם כל מהבטן.
בברצלונה יש קסם ששובה אותך מיד. קשה להתחמק מהקלישאה הזו, וקשה גם לשים את האצבע על מקור הקסם. אבל משיחות עם זרים שגרים כאן ועם אורחים ותיירים, ההרגשה משותפת כמעט לכל מי שעשה לעצמו את הטובה והגיע לכאן. זו לא עיר אסתטית ומפוארת מלאה בשדרות רחבות ונקיות ;אין פה את האוכל או חיי הלילה הכי טובים באירופה; אין כאן מונומנט היסטורי בולט סטייל מגדל אייפל, ואני חושד שגם לעורכי ספרי הדרכה וסוכני נסיעות קשה לבחור תמונה אחת מייצגת של העיר; ועדיין, היא משרה תחושה נוחה ומקבלת שגורמות לך להרגיש בבית מהיום הראשון. לכולם. אולי זו הקהילה והאווירה הבינלאומיות, אולי הים התיכון (שמרגיש דומה גם בצד הזה שלו), אולי עשרות הסמטאות הקטנות בעיר העתיקה שכל-כך כיף לשוטט בהן, ושגם אחרי חודשים חושפות כל יום עוד תגלית קטנה, ואולי אפילו הנגיעה הקלה של הלכלוך: מעט מדי מכדי להיגעל, מספיק כדי לא להרגיש שאתה עלול להפריע למישהו. וכמה יפה פה מסביב, עם הים וההרים.
בבוקר הראשון שלי פה, 8 שנים אחרי הביקור הקודם, יצאתי לרחוב וזה קרה לי שוב. הרגשתי בבית מיד, ואילו היה לי לפני כן איזשהו ספק, ולא היה באמת, באותו בוקר ידעתי שבחרתי נכון. קיבלתי זרם של אושר והתרגשות מההבנה שעוד חלום התגשם, ואני אשכרה נשאר במקום הזה ומתחיל בו חיים חדשים.
ואם בהגשמת חלומות עסקינן, יש כמובן סיפוק אדיר בהבנה שהגשמתי חלום; בשבועות הראשונים הייתי מסתובב ברחוב, מסתכל מסביב על כל האירופאיות הזו (שרק ישראלים, ולא אירופאים, יודעים לזהות), ואומר לעצמי: "כ-הה-הה-ן, אני פאקינג גר בברצלונה!", או "בואנה, עשיתי את זה!", וטופח לעצמי על השכם בלב. לא הרגשתי שום געגוע לישראל, ושתיתי בתענוג כל טיפה שהחיים החדשים טפטפו עלי. כיף.
אבל הרשו לי לנפץ אשליה: אפילו בחו"ל יש שגרה. בשלב מסוים נכנסים לתוכה, ותדירות הטפיחות על השכם יורדת בהדרגה. זה עדיין קורה מדי פעם, אבל רוב הזמן אני עסוק בפרטים הקטנים של היומיום, והתמונה הגדולה נבלעת בהם. גם בימים לפני שנסעתי ציפיתי להרגיש איזו התרוממות רוח אדירה לנוכח החלום שאני עומד להגשים, והתפלאתי שזה לא קרה. ואז הבנתי שמרוב עיסוק בפרטים הקטנים, הלוגיסטיים והמטרידים של המעבר, לא היה לי פנאי לחשוב על התמונה הגדולה. ככה זה כנראה: התמונה הגדולה נבלעת בפרטים הקטנים.
השגרה גם מציפה לעתים געגועים קלים לארץ. לא געגועים מבאסים שגורמים לי לרצות לעזוב הכול ולחזור, אלא יותר געגועים חצי-נעימים שגורמים לי לדבר על הארץ בגאווה עם לא-ישראלים שאני פוגש, או מעלים חיוך קטן משולב עם צביטה בלב כשאני חושב על החוף בתל-אביב, על לילה באוהל במדבר, או על הופעה של אהוד בנאי. או ריר שמצטבר כשאני חושב על החומוס של שלמה ודורון בכרם התימנים. וכמה אירוני שאני כותב שורות אלה בזמן שעוד סיר חומוס מתבשל לו אצלי במטבח, פה בברצלונה. הגעגועים הקטנים האלה כנראה גם גרמו לי להכין חומוס בפעם הראשונה בחיים חודשיים אחרי שהגעתי לכאן.
אני לא מתלונן חס וחלילה. פשוט יש דברים שכנראה יותר קל לאהוב מרחוק.
ואם בהגשמת חלומות עסקינן, יש כמובן סיפוק אדיר בהבנה שהגשמתי חלום; בשבועות הראשונים הייתי מסתובב ברחוב, מסתכל מסביב על כל האירופאיות הזו (שרק ישראלים, ולא אירופאים, יודעים לזהות), ואומר לעצמי: "כ-הה-הה-ן, אני פאקינג גר בברצלונה!", או "בואנה, עשיתי את זה!", וטופח לעצמי על השכם בלב. לא הרגשתי שום געגוע לישראל, ושתיתי בתענוג כל טיפה שהחיים החדשים טפטפו עלי. כיף.
אבל הרשו לי לנפץ אשליה: אפילו בחו"ל יש שגרה. בשלב מסוים נכנסים לתוכה, ותדירות הטפיחות על השכם יורדת בהדרגה. זה עדיין קורה מדי פעם, אבל רוב הזמן אני עסוק בפרטים הקטנים של היומיום, והתמונה הגדולה נבלעת בהם. גם בימים לפני שנסעתי ציפיתי להרגיש איזו התרוממות רוח אדירה לנוכח החלום שאני עומד להגשים, והתפלאתי שזה לא קרה. ואז הבנתי שמרוב עיסוק בפרטים הקטנים, הלוגיסטיים והמטרידים של המעבר, לא היה לי פנאי לחשוב על התמונה הגדולה. ככה זה כנראה: התמונה הגדולה נבלעת בפרטים הקטנים.
השגרה גם מציפה לעתים געגועים קלים לארץ. לא געגועים מבאסים שגורמים לי לרצות לעזוב הכול ולחזור, אלא יותר געגועים חצי-נעימים שגורמים לי לדבר על הארץ בגאווה עם לא-ישראלים שאני פוגש, או מעלים חיוך קטן משולב עם צביטה בלב כשאני חושב על החוף בתל-אביב, על לילה באוהל במדבר, או על הופעה של אהוד בנאי. או ריר שמצטבר כשאני חושב על החומוס של שלמה ודורון בכרם התימנים. וכמה אירוני שאני כותב שורות אלה בזמן שעוד סיר חומוס מתבשל לו אצלי במטבח, פה בברצלונה. הגעגועים הקטנים האלה כנראה גם גרמו לי להכין חומוס בפעם הראשונה בחיים חודשיים אחרי שהגעתי לכאן.
אני לא מתלונן חס וחלילה. פשוט יש דברים שכנראה יותר קל לאהוב מרחוק.
